הבלוג

"מלבנים בחומה", זה לא עובד

All in all it was just a brick in the wall.
All in all it was all just bricks in the wall.
(R. Waters)
 

 

מתוך ניסיון החיים שלי במערכת גנים, אני רואה חברה בה קיימת הוראה מכאנית ומדכאה.  ההרגשה שלי היא שהמערכת בוחרת גננות לפי תואר וסייעות לפי "סגירת חורים" בלוח זמנים היומי .

מתוך ניסיוני בגנים אלו נתקלתי לא פעם בהתנהגויות ותגובות של סייעות אשר לא עברו שום סינון אמיתי והוצבו לעבודה עם ילדים כמנקות אשר בסופו של יום משפיעות ממש כמו הגננת . כאב לי לראות כיצד הגננת והסייעת מחייבות את הילדים לשבת בדממה בארוחת צהריים ואפילו אוסרות עליהם להגיד מה הם רוצים מתוך המנות שהן מחלקות ודורשות שהכל יעשה דרך סימני ידיים מוסכמים. הרגשתי כי סדר היום, וחוקי הגן נעשו על מנת שלגננת ולסייעת יהיה קל ובעצם טובת הילדים אינה נכללת בסדרי העדיפויות. הייתי עדה לסיטואציה בה הגננת  לא נותנות נשיקה כאשר ילד נחבל "כי הוא השתולל במפגש" , אפילו אם הוא ממש בוכה. היכן החום ואהבה, היכן האימהות והערכים שבמקצוע, האם היא הייתה מתנהגת אחרת אם אחד ההורים היה נכנס?! באותו רגע הרגשתי שהן משרות דיכוי בילדים, מחנכות אותם לחוסר חיבה , חוסר אמפתיה,  וכאבה לי הידיעה שעם ערכים אלו הילדים חוזרים הביתה וערכים אלו יעצבו את ההתנהגות שלהם.

הפסקה הבאה  מתוך המאמר (מקסין גרין, מתוך Teacher as stranger') שהשפיעה עליי :

"לנוכח צפיות רבות ומנוגדות אלה מורים שונים מגיבים בדרכים שונות. יש כאלה, והם הרוב, שהמועקה גדולה עליהם והם בוחרים בנסיגה אל ההוראה המכאנית והסטנדרטית- הוראה במה נמנע המורה ממעורבות אישית ומהתייחסות למצוקות החברה ולסוגיות אקטואליות מעוררות מחלוקת. אחרים "בוחרים את עצמם" כאנשי חינוך בעלי מעורבות ואחריות למציאות חברתית, מחייבים עצמם להתמודדות פילוסופית עם המציאות ולנקיטת עמדה כלפיה ומעוררים בתלמידיהם את הערנות והמחויבות לזהות ולעצב את קולת העצמאי במציאות המשותפת"                                            

לרוב הייתי מתווכחת עם עצמי בדרכי הביתה מהגן, מצפוני לא הפסיק להעיק עלי , ודמיוני חיבר שוב ושוב את הרגע בו  אומרתי לה  "גברת גננת , אלו לא חיילים אלא ילדים, אפשר להבין שלילד קשה לשבת במפגש, תני לו נשיקה הוא בוכה, ילדים בוכים, זאת העבודה , זה המקצוע, לאן את חושבת שהגעת למשרד עורכי דין?" .  מכאן חלחלה בי ההשקפה החינוכית, הדרך בה אני רואה לנכון לקבל את הילדים ולבסוף גם לשלוח אותם להמשך דרכם. אני מאמינה כי עלינו לתת להם ללמוד עצמאות ובחירה נכונה וחופשית ואת זאת נוכל ללמד רק כשאנו עצמינו נפעל על פי ערכים אלה, כשנפעל מתוך מוסריות מסוימת, השינוי יבוא מעצמו, וכן, זה מדבק.

במאה ה-19 רווחו שתי תפיסות מנוגדות על נפש האדם: התפיסה המכניסטית שסברה כי הנפש היא חלק פיזי (מכני) מגוף האדם, ולכן ניתן לחקור ולהבין אותה, ואף לחזות את צעדיה הבאים באופן מדעי וניסויי; לעומתה, סברה התפיסה הוויטליסטית כי החומר ופעולותיו אינם שולטים על הנפש ולכן לא ניתן להבין את הנפש ופעולותיה בעזרת כלים מדעיים. פרויד, שהיה רופא בהשכלתו, הושפע מן התאוריות הרפואיות ומפילוסופים יוונים, שגרסו כי פעולות הנפש הינן התבטאויות של האיזון הפיסי בגוף. לאחר סיום לימודיו, הוא למד טיפול בהיפנוזה אצל שרקו בפריס, והושפע רבות מיכולתו של שרקו לפעול על הגוף והנפש כאחד. כשהתחיל פרויד לפתח את גישתו החלוצית, הוא ניסח את שיטתו כגישה מכניסטית, על פיה קיימת בנפש חוקיות הדומה לחוקיות הביולוגית (מוניזם). הוא ניתח את הנפש כמבנה המורכב משלושה גורמים מרכזיים:

    סתמי - איד (id): מרכז ה"יצרים הטבעיים" של הנפש, הכולל את דחפיו הראשוניים והקמאיים ביותר של האדם, ופועל על פי עקרון העונג.

    אני - אגו (ego): מרכז הבקרה של כוחות הנפש, השואף לאיזון על פי עקרון המציאות. האגו הוא זירת הפעילות המודעת של נפש האדם, והוא מסוגל לשלוט בכוחות האיד מחד ולווסת את דרישות הסופר-אגו מאידך.

    אני עליון - סופר אגו (super-ego): המרכז המופנם של דרישות המוסר וצורכי החברה בנפש האדם, השואף לכך שהאדם יעמוד בקריטריונים מחמירים של התנהגות נורמטיבית גם על חשבון סיפוק צרכיו האישיים - ומסוגל לגרום לאדם סבל נפשי במקרה שחרג מכך.

 

אם נמיר את השקפה זו לפי מושגי פרויד, כשנקדם את אני האגו, נוכל גם ליצור רשת בטוחה של משא ומתן בין אני האגו לאני העליון, מכאן נוכל להתחיל  לדבר על חינוך מצמיח ולא חינוך של משפך. חינוך השואף לערכים של תקשורת בין אישית שרואה ומזדהה עם האחר ולא על תקשורת אינטרסנטית וכוחנית.

בואו נעצור את המפגש וניתן את הנשיקה, ואם הילד לא רעב, הוא לא רעב, בואו לא נבקש ממנו לשבת ולשבת ואז עוד נכעס עליו וכן, "זה מתסכל לא לקבל את צבע המטפחת שאתה רוצה... או להיפרד מהצעצוע בבוקר".

אני לא אומרת כי גבולות וחוקים אינם חשובים, להפך הם מה שמעצב אותנו וגורם לנו להתמודד עם האיד שלנו, ואנחנו כמבוגרים, תפקידנו להנחיל אותה דרך תיווך המצב, בחירה אישית מתוך הקיים, והרבה סבלנות והבנה.  "אז הוא ייפרד מהצעצוע עוד מעט", מניסיוני למדתי כי כשאתן לילד את החופש להחזיר לי את הצעצוע כשהוא מוכן להיפרד ממנו, זה עובד, וזה כל כך נכון, לאחר דקות ספורות הילד ניגש ומחזיר את הצעצוע בעצמו. ברגע שניתן לאני האגו להתמודד לבדו, ונתווך לו כיצד לווסת את דחפיו, ומהצד השני לחזק, נצליח לחנך אחרת, נצליח לגרום לחינוך מעצים המגיע מהאמת הפנימית וההבנה של הילד.

כולנו נפגשים לפעמים עם מציאות שאיננו רוצים לקבל, וכל אחד מאתנו מפתח דרך התמודדות שונה במצבים אלו.

על המחנך לראות את הילד כאינדיבידואל, ולעזור לאיד שלו (לדחפים) שלו להכיר את דרכי ההתמודדות שהכי נכונים לו במצב בו האני האגו (השליטה בדחפים), פוגשת את האני העליון (המציאות).

אז בואו נחליט שאנחנו לא "אבן בחומה", ובכלל החומה הזו כבר מיושנת, היא מתפוררת, המלבנים כבר שנים מנסים לתפוס צורה שונה. 

 

 

Please reload

כל החדשות

משוב הורים תחילת שנה תש״פ נובמבר 2019

26/11/2019

1/10
Please reload

עדכונים אחרונים
Please reload

עיקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square