על ילדים נושכים - גילוי דעת

גילוי דעת – על ילדים נושכים - אביה עוזני

"שלום ורד, מדברת עינת, הגננת"

"כן הי, עינת, הכל בסדר?"

"כן, כן, הכל בסדר, אין מה לדאוג , רק רציתי לספר לך שהיום עופרי ננשך בגן ויש לו סימן גדול על הלחי, כך שכאשר את מגיעה לקחת אותו אל תיבהלי."

"מי נשך אותו?"

"אחד הילדים האחרים".

"ומה, הוא בכה מאוד?"

"הוא בכה קצת, נרגע והמשיך לשחק. אל תדאגי, הוא אכל טוב וישן בצהריים נפלא. רק רציתי שתדעי."

"את יודעת עינת צריך כבר לעשות משהו עם מכת הנשיכות הזו. כולם מדברים על זה בגן. מה יהיה עם זה."

"כן, נכון ורד אני מבינה שלא קל לכם."

שיחה כזו ודומות לה מאפיינות את הדיאלוג בין הגן להורים בנוגע לנשיכות. תופעת הנשיכות עלולה להתחיל בגיל שנה וחצי ולהסתיים בגיל שלוש. חלק מהפעוטות יהיה עסוק בנשיכות יותר מאחרים, ובנים מרבים לנשוך יותר מבנות. כאשר מתחילה התופעה אצל ילד אחד בגן, היא לעיתים קרובות "מדבקת" וילדים נוספים מתחילים לנשוך אנשי חינוך והורים רבים מכנים את התופעה: "מכת נשיכות" , כינוי שמתקשר עבורנו עם מכות מצרים. עבור הגננת ואנשי צוותה התופעה נתפסת כבעיה שאין עליה שליטה וצריך לקבל אותה באורך רוח ולחכות עד שהתקופה תסתיים. עבור ההורים מכת הנשיכות מייצגת אוזלת יד של הגננת והגן ואי השגחה טובה דיה על ילדיהם. האמנם?

כדי לענות על שאלה זו אנו צריכים להתבונן בילדים נושכים ולהכיר את התקופה ההתפתחותית שבה הם נמצאים. לאחר מכן עלינו להביט על מה שמתרחש בבית או בגן כאשר הילד/ה נושכים ולבסוף לבחון מחדש את התגובות שלנו לנשיכה. מאמר זה ינסה לדון בשלושת החלקים האלו של התופעה: סיבות, התנהלות הסביבה וכלים להתמודדות.

נשיכות הן חלק מתופעה נרחבת יותר של תוקפנות בגיל הפעוט. אנו עדים למגוון של תופעות תוקפניות כמו צביטות, משיכות חזקות בשיער, דחיפות, בעיטות ונשיכות בגיל שנה וחצי עד גיל שלוש. גם תופעות שאינן מופנות כלפי האחר, אלא כלפי העצמי כמו השלכת הגוף לקרקע ודפיקת הראש ברצפה, הן תופעות תוקפניות. שתי תופעות מדאיגות את ההורים במיוחד: נשיכות ודפיקת ראש בקיר. הטחת הראש בקיר מתקשרת אצלנו עם התנהגות רגשית או נפשית לא בריאה ולנשיכות יש "עדויות" בולטות. בגילאים אלה מתרחשים אירועים תוקפניים קצרים שאנחנו אפילו לא מודעים להם כי אין להם תוצאות שנראות לעין, אולם כאשר מתרחשת נשיכה, גם אם הייתה אירוע תוקפני קצר ביותר, עקבותיה נשארות זמן רב דיו כדי שנבחין בכך. גם הילד הננשך, עֵד לחבלה שנעשתה בגופו, זמן רב לאחר שהכאב או הבהלה פגו. אנשי חינוך מודאגים פחות מהורים לגבי תופעת הנשיכות מכיוון שהם עדים לטווח התופעות התוקפניות שקיים בגיל הזה, וגם משום שהם רואים כיצד התופעה מדלגת בין ילדים רבים בתוך אותה קבוצת הגיל, באה וחולפת.

תופעת התוקפנות בגילאים אלה נדונה בספרות המקצועית בהרחבה. אבקש לציין רק שתי סיבות מרכזיות לצורך הדיון שלנו בתופעת הנשיכות.

אחד מן התהליכים ההתפתחותיים המדהימים שקורים בגיל הזה הוא שילדים מתחילים להגדיר את היותם אינדיבידואלים לקראת גיל שנתיים. כאשר אנחנו שומעים את הילד שלנו אומר "אני", או "שלי" אנחנו עדים להתלכדות של גרעיני העצמי לכלל מהות אנושית שיכולה להבדיל את עצמה כישות נפרדת מן האחרים. תהליך זה מתחיל מהיום שאנחנו נולדים ומתעצב דרך תהליכים בלתי מילוליים, פיסיים ותחושתיים עד לנקודה שבה כל הקווים מתלכדים לכדי מקום אחד, פנימי, שניתן לכנות אותו בשם. בזמן שמתחולל תהליך עצום זה, הפעוט זקוק לחזק את האחיזה בתחושה הזאת על מנת

לשמר את המקום. באירוע שבו נוצר מצב דיסהרמוני ביני ובין האחר, כאשר אחר משמעותי אינו מסכים עם התנהגותנו ומשקף לנו תחושה של חוסר שביעות רצון, אנו חשים ומרגישים נבדלים ממנו. ככל שהילדים גוררים תגובות יותר קיצוניות מן הסביבה, כך נוצרות אצלם תחושות חזקות יותר של נבדלות וכך הם מחזקים את תחושת הייחודיות שלהם כישות נפרדת. התוקפנות על שלל היבטיה, מחזקת אפוא את תחושת הנבדלות של הילד משום שהיא גוררת מן הסביבה תגובות מגנות וכועסות ברורות מאוד.

סיבה נוספת מרכזית לעלייה בתוקפנות בגיל זה ולהופעת תופעת המרד של הילדות המוקדמת, היא הופעתו של "הרצון" הילדי. ככל שהילד קונה לעצמו יכולות פיסיות ורגשיות על סביבתו, הוא תופס את עצמו כבעל כוח ליצור שינוי בתוך העולם שבו הוא חי. מתוך כך, נולד הרצון המונחה על ידי מטרה, שאותה הילד מנסה להשיג. בין הסיבות שהנשיכה נדמית כאטרקטיבית בעיני ילדים רבים, היא העובדה שהיא משאירה סימן. אנחנו מראים לפעוט את תוצאות נשיכתו וחושבים שהוא מתרשם. ואכן, הוא מתרשם, אבל לא מעוצמת הפגיעה באחר, אלא בעיקר מעוצמת כוחו ומהעדות הברורה שנותרת אחרי שהוא הפעיל כוח. עבורו, זהו סוג של השארת חותם אישי ייחודי שלו. מכיוון שהאמפתיה כלפי האחר היא עדיין בחיתוליה ומכיוון שלא קיים שיפוט מוסרי ואפילו שיתוף הפעולה של יחסי גומלין רק מתחיל להירכש, אין שום נורמה נרכשת המשמשת בגיל זה כגבול התנהגותי או כמה שאנחנו מכנים כ"קו אדום" פנימי. בנוסף בתהליך צמיחתם של הפעוטות מתרבות המשימות הנדרשות מצד החברה. הם נדרשים לשבת בכסא, לא לזרוק חפצים, להקשיב לסיפור, להסתדר עם סדר יום, לאכול בכפית ועוד. כל משימה כזו מאתגרת אך גם מתסכלת כאשר היא אינה מושגת בקלות. בנוסף, הורים רבים מחליטים שזה הזמן לגמול את הילד מן הבקבוק, המוצץ או החיתול, כך שגם מה שהיה שייך לילדים ועזר להם להתנחם ולהתגבר על תקופות מאתגרות, לא נמצא זמין עבורם. כאשר הרצון אינו יכול להתממש (דבר המתרחש בתדירות גבוהה), והדרישות מתרבות נוצר מצב של תסכול, המוביל לכעס, למרד ולתוקפנות.

שני תהליכים אלה הם תהליכים הכרחיים לצמיחה האישית שלנו וללמידה. ללא התגבשות של "העצמי" והתחלת ההיפרדות, לא נוכל לפתח אישיות בוגרת עצמאית. ללא התנסות בחוויות מתסכלות, לא נוכל להפיק תהליכי למידה, להכיר את הגבולות שבהם הרצונות שלנו יכולים להתממש ולהציב מטרות שניתנות להגשמה. בכל פעולה שננקוט על מנת להפחית, למתן או לעדן תוקפנויות בגיל זה, עלינו לזכור "לא לשפוך את התינוק עם המים", כלומר, לאפשר לילד לחוות תסכול, קונפליקטים והתנגדויות, ברמה שתזמן המשך למידה והתפתחות. עליה ברמות הכעס, הבכי והתוקפנות מסמנות לנו כי זהו התהליך המתרחש.

ילדים רבים כאמור נושכים בתקופה זו, כחלק מן הרפרטואר התוקפני. מעטים מביניהם לא ינסו לנשוך אפילו פעם אחת ויש כאלה שמרבים לנשוך ונושכים בעוצמה ובתדירות גבוהה. ההתמדה של הילד בבחירה לנשוך, תלויה בגורמים אישיותיים. גורמים אלה כוללים מאפיינים פיסיים, תחושתיים, רגשיים וקוגניטיביים. נעמוד על כמה מהם:

1. ילדים שהמרחב האישי שלהם שונה או עדיין לא בשל מתקרבים מאוד לאחרים ולכן הם ננשכים לעיתים קרובות, אבל הם גם עשויים להיות נושכים יעילים למדי, משום שתחושת המרחב האישי שלהם אינה מאותתת להם להיעצר.

2. ילדים שהמרכז התחושתי שלהם עדיין נמצא באזור הפה, נוטים כמו ילדים מאוד צעירים, להכניס הכל לפה ולטעום את העולם דרך הפה. ילדים אלה יחפשו "לחקור" גם את חבריהם דרך הפה.

3. ילדים שהשליטה בויסות התחושתי אינה בשלה או מהווה מוקד קושי, מתקשים לווסת את עוצמת הנגיעה שלהם באחר. הם לעיתים קרובות מתקרבים כדי לנשק או ללטף ובתהליך עצמו, עוצמת המגע משתנה והופכת להיות חזקה מדי.

4. ילדים שיש להם קושי ברגישות החושית שלהם וזקוקים להרגיש ולחוש חזק. ילדים אלה נהנים ממגע חזק ולוחץ יותר. הם לועסים את פטמות הבקבוקים, והמוצצים, נרגעים רק אם ממש לופתים אותם במגע חזק ולעיתים קרובות, אמהותיהן מדווחות על נשיכת השד עוד בזמן ההנקה. ילדים אלה זקוקים לגעת חזק על מנת לחוש את העולם והנשיכה הינה פעולה שעונה על צורך זה.

5. ילדים בעלי טמפרמנט רגיש במיוחד. נוטים לעיתים קרובות לבכי ולכעס בלתי מוסברים וכתוצאה מתסכולים רבים ונשנים פונים לנשיכה.

6. ילדים בעלי חסך רגשי משפחתי, שאינם זוכים לתשומת לב חיובית, מגלים בדרך אגב שנשיכה מושכת תשומת לב רבה של המבוגר, והם ממשיכים לפתח התנהגות זו כדפוס על מנת להשיג תשומת לב.

7. ילדים בעלי טמפרמנט ער מאוד או תזזיתי שמציבים להם גבולות מאוד נוקשים שאינם מתאימים לצרכים האישיים שלהם.

8. ילדים שחוו טראומה והנשיכה מהווה תגובה פוסט טראומטית או קריאה לעזרה.

9. לקראת גיל שלוש, עולה האפשרות שילדים שלא רכשו שפה ומתקשים להביע את עצמם באופן תקשורתי בעזרת שפה בלתי מילולית מפותחת או באמצעות שפה מילולית, יטו לנשיכות כחלק מהתסכול שיוצר החוסר יכולת לתקשר באופן יעיל, ההולם את הקצב של תהליכי החשיבה שלהם.

כיצד נדע שהפעוט מפגין התנהגות שהינה חלק מתהליך התפתחותי?

3 מאפיינים מסייעים לנו לאבחן האם הפעוט נמצא בתהליך התפתחותי בריא ואוניברסלי או שהוא מציג מאפיינים של קשיי התנהגות:

1. פעוטות עם קשיים התנהגותיים זמניים או קבועים מגלים קשיים על פני מגוון של התנהגויות ובשטחי חיים נוספים. הם יציגו דפוסי התנהגות בעייתית בזמן אוכל, שינה, השמעות להוראות מבוגר וקשיים בהסתגלות. במצבים של מצוקה, שיכולה לנבוע מסיבות שונות, הם עלולים להראות אותם סימנים של תוקפנות, אולם המצוקה תבוא לידי ביטוי בשטחי חיים נוספים. הם לא יאכלו טוב, או לא ישנו טוב, הם ירבו בבכי ובחוסר יציבות רגשית ולא יגלו עניין ממוקד במה שקורה בסביבתם.

2. ילדים עם קשיים התנהגותיים מתמידים באותו פרופיל התנהגותי לטווח זמן ממושך מאוד שאינו מראה מגמת שיפור אלא לאחר התערבות מיוחדת.

3. ילדים עם קשיים התנהגותיים לא יגיבו להתערבות חינוכית שגרתית הידועה כמסייעת. רק כאשר ההתערבות תתאים למענה לו הם זקוקים, הסביבה תחווה שיפור והילד יחווה שינוי.

נחזור להתבונן לרגעים ספורים באותו הפעוטון של בני שנתיים בו עופרי ננשך. מנהלת הגן מכנסת את עינת הגננת ואת אנשי צוותה בצהריים ומספרת להם על טלפון נוסף שקבלה מורד, אמא של עופרי. היא מנסה לברר מה קרה שם כדי שתוכל לתת פרטים רבים יותר לאם הכעוסה וגם לעדכן את אמא של שובל, הנשכן התורן שאינו מפסיק לנשוך. אנשי הצוות "נשבעים ביקר להם" שלא הסירו היום את העיניים משובל והם בכלל לא מבינים איך הוא הצליח לנשוך. לבסוף אחרי שחזור מדויק עולה כי הוא הצליח להגיע אל עופרי כאשר זה שכב על מזרון ההחתלה, את זיו הוא נשך כאשר הם רקדו במעגל בזמן המפגש ואת רוית הוא ניסה לנשוך אבל לא הצליח כי "הצלחנו לתפוס אותו בזמן, ממש עם השיניים על הבשר". מנהלת הגן ממשיכה ושואלת: "מה עשיתם אז, בכל המצבים האלה?". "ובכן" עונה עינת הגננת " ניסינו המון דברים. הושבנו את הילד הנושך בצד ל5 דקות, הסברנו לו שהנשיכה כואבת לילד השני,יחד איתו הלכנו לשים קרח לילד שנפגע, הצמדנו לו איש צוות כדי למנוע ממנו לנשוך, הרחקנו אותו מילדים אחרים וקרבנו אותו אלינו, אנחנו די מיואשות, כי אין לנו אפשרות להעניש אותו וגם לא נראה שהוא מבין את משמעות העונש ולמעשה כל היום אנחנו רודפות אחריו." "כן, נדמה שעשיתן את כל מה שאנחנו יודעות לעשות. אז היכן הטעות שלנו?" הרהרה מנהלת הגן בקול.

עינת ואנשי הצוות שלה אכן עושות את כל מה שידוע ומוכר להן כתגובה לבעיית משמעת. אולם הטעות הינה שנשיכה אינה בעיית משמעת במרבית המקרים אלא תוקפנות שנולדת כאמור מצרכים התפתחותיים וממשימות התפתחותיות. לכן, יש התשובה טמונה במענה לו זקוק הילד כדי לצלוח תקופה זו בהצלחה.

1. הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא שכאשר אנו לא שורדים מול המתקפה של הפעוט כלומר מאבדים עשתונות, כועסים, או חסרי אונים מולו, הדמות שלנו מתערערת בעיני הילד. מצב זה מגביר חרדה ולכן גם באופן ישיר מגביר תוקפנות. לכן העיקרון החשוב ביותר באירועי נשיכות הוא לשמור על שליטה באירוע.

2. תהליך מניעה כללי יכלול התייחסות מחזקת וחיובית לעצמאותו של הילד, להיותו יחיד ומיוחד, לכישוריו ולקסמו המיוחד. על הגננת, אנשי הצוות וההורים למצוא את הזמן והמקום לחזק התנהגויות של הילד שמצביעות על היותו ישות ייחודית. תהליך זה מתרחש בעיקר באמצעות תיווך שפתי לדוגמת: "אני רואה שחשוב לך לשחק עכשיו ולהחליט מתי תלך לישון", "נפרדת בקלות מאימא והלכת לשולחן הציור כי את מאוד אוהבת לצייר", "אתה כועס עכשיו כי אתה רוצה את הממתק וחושב שאתה יכול לקחת אותו ללא רשות". מטרת המשפטים היא להכיר בנפרדותו של הילד והיותו אדם בעל רצונות משלו. תהליך זה יכול להתרחש גם בקבוצה קטנה של ילדים שעובדת או משחקת באותה הסביבה. למשל: "תראו, יובל מציירת את הציור שלה עם צבע כחול ועידן בחר לציור שלו צבע אדום. כל אחד אוהב צבע אחר ויכול לבחור מה שהוא רוצה."

3. תהליכי המניעה חייבים לכלול בגיל הפעוט שלנו שיחות המתייחסות לרגשות. הילד חייב להבין את הקשר בין הרגש לפעולה שלו ובין הפעולה לתגובה לה הוא זוכה. זהו תהליך ארוך אולם הכרחי להתחיל בו בגילאים הצעירים. לאחר מכן אפשר ללמד את הילד פעולות אלטרנטיביות למצבים של כעס ותסכול על מנת לרסן התנהגויות תוקפניות. כדאי לשוחח על כך מבלי להתייחס לאירועי נשיכה או תוקפנות אחרת באופן ישיר:

4. העלאה למודעות של הילד שיש דברים שמכעיסים אותו, משמחים אותו, מעציבים אותו..

5. העלאה למודעות של הילד שכאשר הוא כועס הגוף שלו רוצה לעשות משהו כדי להפסיק לכעוס.

6. הצגת אלטרנטיבות שונות להתנהגות התוקפנית. מה אפשר לעשות כשכועסים. למשל: לרוץ בחדר מסביב, לאגרף את הידיים, לחבק חזק את הגננת, לבקש מוצץ, לרקוע ברגליים...

סוג האלטרנטיבות יקבע לפי גיל הילד. לפעוטות קטנים כדאי להציג אפשרות אחת ולתרגל אותה יחד איתם. ילדים גדולים יותר ייהנו ממתן בחירה וילדים ממש גדולים יכולים להעלות רעיונות משל עצמם.

1. תהליך מניעה כללי נוסף, הוא לבנות סביבה מתאימה לצרכים של הילד מבחינת מקום וזמן. צריך לדאוג שהילדים לא יהיו עייפים מדי, רעבים או חסרי שקט. אלה מצבים שמיד גוררים תסכול שבעקבותיו עלולים להופיע נשיכות. בגן, סדר יום קבוע בדרך כלל מבטיח שתסכולים כאלה יהיו מועטים אולם כדי שייווצר תסכול מספיק יום אחד של חורף שבו הילדים לא יכולים להיאחז בשגרה, ולא יכולים לצאת החוצה ולפרוק דרך התנועה הצטברויות של רגשות. פעמים רבות ילדים מגיעים לגן כשהם עייפים משום שלא ישנו טוב בלילה, או שהם בתחילת מחלה שיוצרת אי נוחות גופנית, או שחוו תסכול גדול בבוקר מול המשימות השגרתיות בבית, והמתח הגופני או הרגשי שמצטבר מתפרק בגן. לעולם לא נוכל להיענות לכל הצרכים של כל הילדים ועלינו לזכור שתסכול במידה הנכונה, מוביל ללמידה וכי לילדים יש כוח ומסוגלות לשאת תסכול. עם זאת חשוב שההורים ידווחו על שינויים בשינה של הילד, בהרגלי האכילה שלו וישתפו את אנשי הצוות בבקרים "לא פשוטים". כאשר יש בידינו מידע ברור על מה שעבר על הילד, קל לנו יותר לבנות עבורו סביבה המותאמת לצרכיו.

2. תהליכי גמילה שונים או כל שינוי שאתם מבקשים לעשות עם ילדכם כמו העברה למיטה אחרת, שינוי חדר, שינוי השמרטפית ועוד, כולם ניתנים ונכונים לביצוע בתנאי שהם נעשים אחד אחד ולא בבת אחת וכל שינוי יעשה בהדרגה. למשל, לא נעלים את מיטת התינוק של הילד מחדרו, עד שנהיה בטוחים שהוא מרגיש בנוח במיטה החדשה. כאשר אנחנו מובילים את המשימות הנדרשות מהילד באופן מתוכנן ומודרג, אנחנו מונעים מצבים של אי שקט ותסכול ולכן מנמיכים את הצורך שלו לגייס תוקפנות כדי להתמודד.

3. תהליכי מניעה פרטניים. יש ילדים הזקוקים להתערבות ייחודית להם כתהליך מניעתי. ילדים עם קשיים בויסות חושי או רגשיות חושית, זקוקים לחוות בעוצמה ובתדירות שונה את הגירויים. לילדים אלה תהליכי מניעה ייחודיים שמלווים ומתוכננים על ידי איש מקצוע. גם ילדים עם מזג רגיש במיוחד זקוקים יהיו לתיווך מניעתי ייחודי להם על מנת למתן התפרצויות תוקפניות.

4. תהליכי התגובה שלנו בזמן אירוע נשיכה יכללו:

5. הפסקת הנשיכה ללא מלל ותוכחה.

6. אמירה קצרה ותקיפה: אנחנו לא נושכים.

7. פניה של המבוגר אל הילד שננשך וטיפול בו במידה ויש צורך.

8. חזרה אל שגרת היום.

נוכל לומר לסיכום, כי בעבודה מניעתית נכונה נוכל למתן באופן משמעותי ביותר את גילויי התוקפנות בגיל הפעוט, לכן מחנכים והורים אינם צריכים להרים ידיים ולומר זהו שלב התפתחותי וזה יעבור. אכן זהו מצב התפתחותי אולם בידינו המבוגרים הכוח לנווט את הילד בתקופה זו על מנת להוציא אותו מחוזק, ללא רגשות אשמה וכעס וללא דפוסים של התנהגות תוקפנית.

עשו:

1. אפשרו היכן שניתן התנהגות המעידה על רצון אישי ועצמאות.

2. חזקו ושבחו התנהגות שמעידה על רצון אישי גם אם היא לא ניתנת למימוש.

3. בנו סביבה מתאימה לילד שעונה על צרכיו ומפחיתה תסכולים רבים מדי.

4. למדו את הילד לקשר בין רגשות, פעולות ותגובות.

5. היעזרו באיש מקצוע במקרה ולפעוט קשיים ייחודיים.

אל תעשו:

1. אל תטיפו מוסר. ההתפתחות המוסרית של ילדים לא מתחילה בגילאים אלה.

2. אל תסבירו הסברים ארוכים. הילד לא יכול להבינם אבל הוא מבין שהוא זוכה לתשומת לב.

3. אל תענישו, למעט הרחקה טבעית לרגעים ספורים מן הילד הננשך.

4. אל תנדו ילד מקהילת הילדים מתוך כוונה לשמור עליו שלא ינשך. הנזק הרגשי הכרוך בכך עולה על כל נשיכה וקשה ככל שתהיה.